אני אוהב קולנוע, ולמען התקליט שלא במיוחד הסרטים שעלילתם מפותחת סביב נושא גסטרונומי, אני גם לא דואג אם סרט כבר בן כמה שנים או אם מדובר בבכורה חדשה, האמת שאני בכלל לא מעודכן בנושא נושאים אלה. לכן, מדי פעם כשאני נכנס למועדון הווידיאו שנמצא ברחוב שלי, ואני מסתכל על המדף בו הבעלים מציגה למכירה את הסרטים שהיא כבר לא יכולה לשכור, אם אני רואה משהו שמושך את תשומת ליבי אין לי בעיה לקנות אותו או לבקש ממנו לשכור לי את זה, כך ראיתי בסוף השבוע את הסרט " לאכול, לשתות, לאהוב " של הבמאי אנג לי.
אני לא מתכוון לבקר ביקורת קולנועית, וגם לא לדבר על השינוי בחברה הטייוואנית שמשאיר בצד את המסורות האבותיות שלה והסתגלות למודרניות או על הצורך לשלב במדויק את שני הדברים האלה, וגם לא על הסיפוק והאי שביעות רצון ש זה מעורר את מי שאמור להיות מסורתי או מי אמור להיות מודרני. אך ברצוני לדבר על האמצעים בהם משתמש הבמאי בכדי להניע את העלילה, על הגסטרונומיה הסינית המסורתית ועל הדרך בה המשפחה העיקרית צריכה לתקשר.
מהרגע הראשון אנו יכולים לראות את אחד הגיבורים, טבח מאסטר כמעט ותיק ובעל שם , מסתובב בבוקר יום ראשון במטבח ביתו, להכין את ארוחת הערב המסורתית של יום ראשון, שאליו בנותיו המודרניות " נאלץ "להשתתף ובמהלכו יש למשפחה כמעט את ההזדמנות היחידה לתקשר ולהדביק פחות או יותר את חייהם, למרות שכולם חיים יחד.
לאורך הסרט אנו יכולים לראות להכין , לבשל, להציג, להגיש ולטעום הרבה כלים של בשר, עופות, דגים וירקות בדרכים שונות, הם לא ילמדו אותנו שום מתכון אבל כן, זה יראה לנו איך זה עובד במטבחים אחרים. המסורתית וזה לא שלנו.
וככל שהעמקתי מעט יותר, זה גרם לי לשקף מעט את החשיבות של בישול, שתייה וסעודה במערכות היחסים שלנו, גם חברתית וגם רגשית, להיות אמצעי נוסף להפגין שמחה, חברות, שותפות או חברות, אבל גם אהבה, חיבה, חיבה או כבוד. וכדי לקבל מושג, במקרה שלי הייתי צריך רק לשנות את ארוחת הערב המסורתית של המשפחה הסינית הזו ביום ראשון, לפאייה בכל יום ראשון בצהריים, אצל אמי או חמותי.
